כלים לצוותים חינוכיים להקשבה, שותפות והצבת גבולות גם בשיחות המורכבות ביותר
אם יש משהו שלמדנו לאורך השנים שלנו בתוך מערכת החינוך, הוא שהקשר עם ההורים יכול להיות אחד הדברים הכי משמעותיים בעבודה החינוכית, וגם אחד הדברים הכי מורכבים בה.
עבדנו במשך שנים בבתי ספר, במסגרות חינוך בלתי פורמלי, בפנימיות ובמסגרות חינוכיות שונות. פגשנו המון ילדים והמון הורים. הורים מעורבים מאוד, הורים שכמעט לא שומעים מהם, הורים מודאגים, הורים כועסים, הורים שמבקשים תשובות כאן ועכשיו וגם הורים שהפכו לשותפים אמיתיים לדרך.
והיום אנחנו מכירות את השיחה הזאת גם מהצד השני. כאמהות בעצמנו, גם אנחנו פונות לצוותים חינוכיים כשמשהו קורה לילדים שלנו. גם אנחנו לפעמים מגיעות לשיחה עם דאגה, עם שאלה, עם סיפור ששמענו בבית ועם צורך להבין מה קרה.
ובתוך כל השנים האלה גילינו שחלק מהכלים שהכי עוזרים לנו בשיחות כאלה בכלל הגיעו ממקום אחר.
מפרקטיקת האלתור.
לא כדי להפוך שיחת הורים לסצנת אימפרוביזציה, כמובן.
אלא כי בבסיס של אלתור טוב נמצאות כמה יכולות שהן קריטיות גם לקשר בין צוותים חינוכיים להורים: להקשיב באמת, לא להיבהל ממה שמגיע, להישאר נוכחים גם כשהשיחה מפתיעה אותנו, לקבל את המציאות לפני שמנסים לשנות אותה, ולהצליח להוסיף אליה משהו שמקדם את הסיטואציה.
הילד נמצא באמצע, אבל כולנו באותו צד
זה נשמע כמעט מובן מאליו: הורים וצוות חינוכי רוצים בטובת הילד.
ובכל זאת, ברגעים של קושי קל מאוד לשכוח את זה.
ילד חוזר הביתה פגוע ומספר שלא הקשיבו לו. הורה שולח הודעה כועסת. הצוות מרגיש שמאשימים אותו בלי לדעת מה באמת קרה. ההורה מרגיש שלא רואים את הילד שלו.
ותוך כמה דקות נוצרים שני מחנות.
אנחנו והם.
אבל הילד לא באמת צריך שני מחנות.
הוא צריך מבוגרים שמסוגלים לעבוד יחד.
מחקר בתחום השותפות בין משפחה למערכת החינוך מחזק את החשיבות של הקשר הזה. מטא אנליזה רחבת היקף שפורסמה בשנת 2020 ובחנה 77 מחקרים על התערבויות של שותפות בין משפחות לבתי ספר מצאה השפעות חיוביות על הישגים לימודיים, מעורבות בלמידה ותפקוד חברתי ורגשי של תלמידים. מחקרים נוספים מצביעים במיוחד על החשיבות של המרכיב היחסי בתוך השותפות: תקשורת, אמון ושיתוף פעולה בין הבית לצוות החינוכי.
כלומר, לא מדובר רק בכמה הודעות נשלחות בקבוצה או כמה הורים הגיעו לאסיפת הורים. לאיכות הקשר יש משמעות.
וכאן בדיוק פרקטיקת האלתור יכולה לתת לנו נקודת מבט מעניינת.
אז מה אלתור קשור בכלל לשיחת טלפון עם הורה?
כשאנשים שומעים את המילה אלתור הם לפעמים חושבים על לעשות מה שבא לנו, בלי תכנון ובלי גבולות.
אבל אלתור מקצועי הוא כמעט ההפך.
הוא דורש הקשבה עמוקה, תגובה למה שבאמת קורה, יכולת להסתגל בזמן אמת ומסגרת ברורה שבתוכה אפשר לפעול בגמישות.
גם מחקר העוסק באלתור ככלי מקצועי בחינוך מתאר את ההוראה עצמה כפעולה שיש בה מרכיב אלתורי משמעותי. צוותים חינוכיים פועלים כל הזמן בתוך מציאות שלא ניתן לתכנן עד הפרט האחרון. תלמיד אומר משהו שלא ציפינו לו. שיעור מתפתח לכיוון אחר. קונפליקט מתפרץ. הורה מעלה מידע שלא ידענו.
אנחנו לא שולטים במה שייכנס לסצנה.
אנחנו כן יכולים לבחור איך להגיב אליו.
אחד העקרונות המוכרים ביותר בעולם האלתור הוא “כן, ו”.
אבל חשוב להבין מה הוא באמת אומר.
“כן” לא אומר שאני מסכים עם כל מה שנאמר.
“כן” אומר שאני מקבל את העובדה שזה מה שנמצא כרגע בחדר.
ו“ו” אומר שעכשיו אני מוסיף משהו משלי ומקדם את הסיטואציה.
וזה הבדל עצום.
שלושה צעדים שיכולים לשנות שיחה עם הורה
ניקח סיטואציה שאנחנו פוגשות שוב ושוב בסדנאות שלנו בחדרי מורים.
למעשה, הדוגמה הזאת עצמה נולדה מתוך השיחות עם צוותים חינוכיים. שוב ושוב עלה אותו רגע מוכר: הורה פונה כשהוא כבר נסער, והצוות צריך להגיב תוך כדי שהוא עצמו מרגיש מותקף, מואשם או לא מובן.
ילד חוזר הביתה בוכה. הוא מספר שבמהלך ההפסקה ילדים צחקו עליו ושאף אחד מהצוות לא עשה דבר. ההורה פונה לבית הספר כשהוא כועס ופגוע.
האינסטינקט שלנו יכול להיות לענות מיד:
“זה ממש לא מה שקרה.”
אולי זה אפילו נכון.
אבל בדרך כלל, זה גם הרגע שבו השיחה מפסיקה להיות שיחה והופכת לוויכוח.
במקום זה אפשר להשתמש בשלושת השלבים שאנחנו מתרגלות שוב ושוב באלתור.
1. קודם להקשיב
לפני שמסבירים, מתקנים או מספרים את הצד שלנו, מנסים להבין מה באמת הגיע אלינו.
לא רק את העובדות.
גם את הדבר שמתחתיהן.
הורה שאומר “איך יכול להיות שאף אחד לא ראה אותו?” אולי בעצם אומר “אני מפחד שהילד שלי לבד שם”.
הורה שאומר “אתם תמיד מתעלמים ממנו” אולי מנסה לומר “אני לא בטוח שאפשר לסמוך עליכם שתשמרו עליו”.
כשמקשיבים רק למילים, קל להתגונן.
כשמקשיבים גם לצורך שמתחת למילים, נפתח מקום לשיחה.
2. להגיד כן למה שנמצא כרגע בחדר
ושוב, זה לא אומר להסכים עם כל טענה.
אפשר לומר:
“נשמע שהוא חזר היום מאוד פגוע, ואני מבינה למה מה ששמעתם ממנו מעורר דאגה. חשוב לי שנבין מה קרה.”
שימו לב למה לא קרה כאן.
לא הודינו באשמה.
לא קבענו שהגרסה של הילד היא התמונה המלאה.
לא ויתרנו על העמדה המקצועית שלנו.
פשוט נתנו מקום לחוויה שההורה מביא.
זה ה“כן”.
3. ועכשיו מגיע ה“ו”
אחרי שהקשבנו ונתנו מקום למה שהגיע, אפשר להוסיף את מה שאנחנו יודעים.
“חשוב לי גם לשתף במה שאנחנו ראינו היום במסגרת, כי יש עוד חלקים בתמונה. ואחרי שנבין אותם יחד, בואו נחשוב מה יכול לעזור לו כבר מחר.”
עכשיו כבר לא מדובר בשני אנשים שכל אחד מהם מנסה להוכיח שהגרסה שלו נכונה.
יש בעיה משותפת שמנסים להבין ולפתור יחד.
מבחינתנו, זה אחד המעברים החשובים ביותר בשיחה:
במקום לשאול מי צודק?
לשאול מה יקדם עכשיו את הילד?
רגע, ומה עם גבולות?
כאן חשוב לנו לעצור.
כי לפעמים מדברים על הקשבה, אמפתיה ושותפות באופן שגורם לצוותים חינוכיים להרגיש שהם צריכים להכיל הכול.
ממש לא.
“כן, ו” לא אומר “כן” לכל דרישה.
הקשבה אינה הסכמה לספוג צעקות.
שותפות אינה זמינות עשרים וארבע שעות ביממה.
וגמישות אינה ויתור על גבולות מקצועיים.
למעשה, גם כאן האלתור נותן לנו עיקרון חשוב: אלתור טוב מתקיים בתוך מסגרת.
בלי מסגרת אין חופש. יש כאוס.
אם הורה מתקשר בשעה שאינה מתאימה, מותר לא לענות ולחזור בזמן שנקבע לתקשורת.
אם שיחה הופכת לפוגענית, אפשר לומר:
“חשוב לי מאוד לשמוע אתכם ולבדוק מה קרה. כרגע השיחה מתנהלת באופן שלא מאפשר לנו לעשות את זה בצורה טובה. אני מציעה שנעצור כאן ונחזור לשיחה מחר כשנוכל לדבר באופן שיאפשר לנו באמת להתקדם.”
אפשר להיות אמפתיים וברורים באותו זמן.
אפשר לראות את הדאגה של ההורה וגם לשמור על עצמנו.
אפשר להגיד כן לקשר, וגם כן לגבול.
גם הורה כועס יכול להיות פרטנר
לא כל הורה יהפוך מיד לשותף נינוח לשיחה רק כי הקשבנו לו היטב.
יש שיחות קשות.
יש התנהגויות שלא צריך לקבל.
יש גם מצבים שבהם נכון לערב הנהלה, ייעוץ או גורמים נוספים ולא להתמודד לבד.
אבל ברוב השיחות שאנחנו פוגשות, יש שינוי גדול שמתרחש ברגע שבו הצד השני מרגיש שלא מנסים להביס אותו.
אחד הדברים שלמדנו מאלתור הוא שפרטנר טוב לא חייב להביא לנו את המשפט שרצינו לשמוע. התפקיד שלנו הוא לעבוד עם מה שהוא הביא.
כי בסופו של דבר, מאחורי רוב השיחות הטעונות בין הורים לצוותים חינוכיים נמצא ילד אחד שמישהו מאוד דואג לו.
ומהניסיון שלנו, כשמצליחים לזכור את זה, הרבה יותר קל לעבור ממאבק לשותפות.
לא חייבים להסכים על הכול.
לא חייבים לראות את הדברים בדיוק באותה צורה.
אבל כן אפשר להקשיב, לקבל את מה שנמצא כרגע בחדר, להוסיף את הידע והניסיון המקצועי שלנו ולבנות יחד את הצעד הבא.
בדיוק כמו באלתור.
תרגול לקראת השיחה הבאה, כי כולנו יודעות שהיא תגיע
אחד הדברים שאנחנו תמיד אומרות בסדנאות הוא שאי אפשר ללמוד אלתור רק מלדבר עליו.
צריך לתרגל אותו.
אותו הדבר נכון גם כאן.
אפשר להבין את העיקרון בקריאה, אבל ברגע האמת האוטומט שלנו יכול להיות מהיר מאיתנו.
כשהתחושה היא שמאשימים אותנו, הנטייה הטבעית היא הרבה פעמים להסביר, להצדיק, לתקן את העובדות או להיכנס למגננה.
לכן ההמלצה שלנו היא פשוט לתרגל.
מצאו עשר דקות באחת מישיבות הצוות. אפשר אפילו להפוך את זה לתרגול חודשי, למסורת קטנה של הצוות.
אחת או אחד מהצוות נכנסים לרגע לתפקיד ההורה ומביאים משפט אמיתי מהשטח:
“הילדה שלי חזרה הביתה בוכה ואף אחד לא שם לב.”
“כבר שלוש פעמים פניתי אליכם ושום דבר לא משתנה.”
“אני לא מבינה איך נתתם לזה לקרות.”
מישהי או מישהו אחר מגיבים בתפקיד הצוות החינוכי, אבל הפעם עם כלל אחד: לא לענות מיד מתוך המגננה הרגילה.
קודם להקשיב.
אחר כך לתת מקום למה שההורה מביא.
ורק אז להוסיף את הידע, נקודת המבט או הגבול המקצועי.
אחרי דקה מתחלפים.
כדאי לנסות כמה סבבים, עם משפטים שונים ועם אנשים שונים.
לא צריך לשחק דמות ולא צריך להיות שחקנים טובים. המטרה היא רק להרגיל את עצמנו למסלול תגובה חדש.
ככל שנתרגל את הטכניקה כשהכול רגוע, יש לנו סיכוי טוב יותר להשתמש בה כשהטלפון באמת מצלצל.
