מכירים את זה שמתחילים ישיבת צוות על יוזמה חדשה או אתגר מסוים? אתם מנסים כצוות להציע רעיונות ופתרונות, רק מה שקורה בדרך כלל ברגעים האלה הוא שאותם שניים-שלושה אנשים דומיננטיים מדברים, ומציעים, בואו נודה על האמת, רעיונות מאוד צפויים ודי באנליים. בזמן הזה, שאר חברי הצוות בעיקר מהנהנים בנימוס או שוקעים במסכים שלהם.
בסוף הישיבה אולי יצאתם עם רעיון או שניים, אבל האם עליתם כאן על משהו חדש באמת? האם הצוות שלכם יצא מחובר יותר? האם נוצר שם ניצוץ אמיתי? כנראה שלא.
הסיבה לכך היא שרובנו רגילים לחשוב בתוך "הקופסה הפרטית" שלנו, סוג של עבודה לבד. אני מציעה את מה שעולה לי בראש ומה שאני חושבת שמתאים. זה נהדר, באמת, אבל זה מוגבל. מה יקרה אם ניקח את אחד מעקרונות הבסיס הכי חזקים של עולם האלתור ונכניס אותו לתוך חדר הישיבות? כאן נכנס לתמונה המושג המדעי שכל מנהל ומנהלת חייבים להכיר: Cross-Cueing.
מה קורה במוח שלנו כשאנחנו מקשיבים באמת?
בעולם האלתור, הבסיס להכל הוא הקשבה מוחלטת ואסוציאציה חופשית. אני קשובה לסביבה וגם למה שעולה לי לראש באותה שנייה, בלי פילטרים, בלי סלקציה, ומתוך הבנה שאין "נכון" או "לא נכון". בישיבות צוות, המילה או הרעיון של הפרטנר שלי הופכים להיות נקודת הזינוק לרעיון הבא שלי.
מבחינה מדעית, קורה כאן תהליך מרתק. מחקרים נוירולוגיים וקוגניטיביים מראים בבירור שכשאדם פועל לבדו, המוח שלו נע במסלולים אסוציאטיביים מוכרים וקבועים. אבל ברגע שהוא נחשף לרעיון של מישהו אחר, קורה קסם: הרעיון של האחר פועל כגירוי חדש לחלוטין. הוא מדליק במוח רשתות נוירולוגיות שלא היו נדלקות לעולם במצב של בדידות קוגניטיבית.
תופעה זו נקראת "אפקט הגירוי הקוגניטיבי" (Cognitive Stimulation Effect), או בשמה המקצועי בעולם המחקר: Cross-Cueing.
מחקר מפורסם שנערך באוניברסיטת טקסס על ידי פרופ' מיכאל פאולוס (Michael Paulus) הראה כי חשיפה מובנית לרעיונות של אחרים לא רק מגדילה את כמות האסוציאציות, אלא משנה לחלוטין את העושר והגיוון שלהן. רעיון של אדם אחד משמש כ"רמז" (Cue) שמעיר, מפעיל ומשרשר קשרים חדשים במוח של השומע.
אם נדמיין את המחשבה של אדם יחיד כענף בודד על עץ, הרי שבתהליך של Cross-Cueing קבוצתי, כל משתתף מצמיח מהענף הזה ענף חדש לחלוטין. העץ הקבוצתי הופך למסועף, עשיר ומגוון בצורה ששום גאון יחיד בצוות לא היה יכול לייצר לבדו.
מגוגל ועד פיקסאר: כשחברות הענק הפסיקו לסמוך על המזל
אם זה נשמע לכם כמו תיאוריה אקדמית נחמדה, כדאי לדעת שחברות הענק המובילות בעולם כבר מזמן הפכו את המדע הזה לשיטת עבודה יומיומית. הן הבינו שחדשנות פנומנלית לא נולדת במקרה, אלא דורשת תשתית של פרקטיקה אלתורית.
- גוגל (Google) משלבת סדנאות ותרגולי אלתור קבועים בצוותי הפיתוח שלה בדיוק כדי לפתוח חשיבה אסוציאטיבית ולייצר סביבה נטולת שיפוטיות שבה עובדים מעיזים לזרוק רעיונות נועזים.
- באולפני פיקסאר (Pixar), כל עובד חדש – מאנשי המחשבים והאנימטורים ועד אנשי השיווק והכספים – מחויב לעבור קורסי אלתור ב-Pixar University. מייסד החברה, אד קטמול, הצהיר שאימפרוביזציה היא הכלי הליבתי שמאפשר לצוותים שלהם לבנות קומות אחד מעל השני בלי להרוג רעיונות יצירתיים בשלב מוקדם.
- נייקי (Nike) משתמשת בכלים האלו באופן קבוע בצוותי העיצוב הגלובליים שלה כדי לפרוץ מחסומי חשיבה קבוצתיים ולחבר בין עולמות תוכן מרוחקים.
החברות האלו לא מחפשות "רוחניות", הן מחפשות תוצאות קשוחות, והן מבינות שכדי לקבל רעיונות פורצי דרך, הצוות חייב לפעול בתוך שרשרת אסוציאטיבית חיה.
מאסוציאציה חופשית לשרשרת הדבקה של חיבור קבוצתי
כשמתרגלים את חוקי האסוציאציות של האלתור בתוך צוות, ה-Cross-Cueing מפסיק להיות רק תיאוריה מדעית והופך לכלי ליצירת מחוברות עובדים (Employee Engagement) ברמה הגבוהה ביותר.
איך זה קורה בפועל?
- תחושת שייכות וערך (הרעיון שלי שווה משהו): כשהעובד מבין שהרעיון שלו, אפילו אם הוא גולמי או ראשוני, הוליד רעיון מבריק אצל הקולגה שלו, הוא מרגיש בעל ערך משמעותי. הוא מבין שהוא לא עוד בורג במערכת, אלא חוליה חיונית בשרשרת.
- הפחתת השיפוטיות והגברת הביטחון הפסיכולוגי: באלתור אין "רעיון לא נכון", יש רעיון שמוליד את הצעד הבא. כשהצוות מאמץ את הגישה הזו, הפחד מביקורת נעלם, ובמקומו נוצר מרחב בטוח (Psychological Safety) שבו אנשים מעיזים להציע רעיונות נועזים.
- חוויה של הצלחה משותפת: הרעיון הסופי שנולד בחדר אינו שייך לאדם אחד. הוא שייך לכולם. הוא נולד מתוך עץ האסוציאציות שנבנה יחד, ותחושת הבעלות המשותפת הזו היא הדבק הצוותי החזק ביותר שיש.
איך מביאים את זה לפרקטיקה בתוך הצוות שלכם?
כדי להפוך את ה-Cross-Cueing מחוק תיאורטי נחמד לתרבות עבודה בשטח שמביאה תוצאות, אנחנו צריכים לייצר מסגרת שתעודד את שרשרת ההדבקה הזו באופן אקטיבי. שלא תחשבו שאנחנו משאירות אתכם לבד – ארגנו לכם שלושה צעדים פשוטים שאפשר ליישם כבר בישיבת הצוות הקרובה:
- חימום קוגניטיבי של שתי דקות: לפני שצוללים לנושאים הכבדים, תתחילו את המפגש בחימום קצר. רק שתי דקות! זרקו מילה אקראית לחלל החדר ובקשו מכולם להגיד בשרשרת את המילה הראשונה שעולה להם בראש. נכון, זה מייצר קצת רעש ובלאגן, אבל כשכולם עושים את זה יחד ואין פוקוס או שיפוטיות על אף אחד, המוח עובר ברגע ממצב של מגננה למצב של הקשבה וזרימה.
- כלל הקומה השנייה (או בשפת האלתור: "כן, ו…"): הגדירו חוק לישיבה: אף משתתף לא יכול לזרוק רעיון חדש ומנותק (No Air-dropping), לפני שהוא מתייחס, מרחיב או בונה קומה נוספת מעל הרעיון של מי שקדם לו ברגע זה.
- תיעוד ויזואלי של עץ הרעיונות: במקום לרשום פרוטוקול ליניארי ומשעמם, שרטטו על הלוח (או בלוח דיגיטלי משותף) רשת קוגניטיבית. מתחו קווים שמראים פיזית איך רעיון א' של עובד אחד הוליד את רעיון ב' של עובדת אחרת. כשעובדים רואים בעיניים את החיבור הפיזי בין המחשבות שלהם, חוויית השותפות הופכת למוחשית ומעצימה.
בסופו של דבר, מחוברות צוותית אמיתית לא נבנית מנאומים חוצבי להבות של ההנהלה, אלא מהרגעים הקטנים שבהם עובד מבין שהקול שלו הוא החוליה שהדליקה את הניצוץ אצל הקולגה שלו. ברגע שתאפשרו ל-Cross Cueing לקרות בחדר, לא רק שתקבלו פתרונות מגוונים ונועזים בהרבה, אלא תרוויחו צוות שמקשיב, מעריך ומחובר בצורה עמידה ועמוקה.
