אם פעם תפקיד המחנכת היה להעביר חומר לימודי ולבדוק נוכחות, היום אתן מוצאות את עצמן בתפקיד של פסיכולוגיות, עובדות סוציאליות, מתווכות שלום ומנהלות קבוצות וואטסאפ, לעיתים הכל בתוך שיעור של 45 דקות. המציאות בבתי הספר השתנתה ללא היכר, והפער בין מה שמצפים מכן (הישגים!) לבין מה שקורה בשטח (רווחה רגשית) הולך וגדל.
אם תשאלו מורה ותיקה מה השתנה בעשור האחרון, היא כנראה לא תדבר על תוכנית הלימודים. היא תדבר על ה**"עומס הרגשי"** (Emotional Labor). המונח הזה, שבמקור הגיע מעולם השירות, הפך ללב העבודה החינוכית: היכולת לנהל את הרגשות של עצמך תוך כדי שאת מכילה, מתווכת ומגיבה לרגשות של עשרות מתבגרים וכל זה תחת "מסכת" של סמכות ורוגע.
הילדים של "החיווט מחדש": מה אומרים המספרים?
אנחנו מרגישות את זה בכיתות, אבל המחקרים האחרונים נותנים לזה שם ומספרים. הפסיכולוג החברתי ג'ונתן היידט מכנה את התקופה שהחלה ב-2010 כ"החיווט מחדש הגדול" של הילדות. המעבר מילדות מבוססת משחק לילדות מבוססת טלפון שינה את המוח של דור ה-Z ואלפא.
- זינוק במדדי הדיכאון: מחקרים מראים כי מאז 2010, שיעורי הדיכאון והחרדה בקרב בני נוער במדינות מערביות יותר מהכפילו את עצמם. (מקור: Jonathan Haidt, The Anxious Generation).
- הגיל קובע: מחקר שפורסם לאחרונה מצא כי ילדים שקיבלו סמארטפון לפני גיל 12 נמצאים בסיכון גבוה ב-31% ללקות בדיכאון וב-57% לפתח הפרעות נפשיות עד גיל 13, בהשוואה לאלו שקיבלו אותו מאוחר יותר. (מקור: כלכליסט/מחקר Sapien Labs).
- הסחות דעת בלתי פוסקות: בני נוער מקבלים בממוצע 257 התראות ביום בטלפון. תארו לעצמכן כמה קשה לנהל שיעור כשהקשב של התלמיד נקטע כל כמה דקות על ידי רטט בכיס. (מקור: המרכז להוראה חדשנית).
האחריות היא עלייך, אבל את לא לבד
הנתונים האלו מתרגמים לעומס רגשי אדיר עליכן. אתן רואות את הבדידות מאחורי המסכים, את החרם השקט בקבוצות הסגורות ואת חוסר היכולת של התלמידים להתמודד עם שעמום או תסכול. מצפים מכן להביא אותם לבגרות, אבל אתן עסוקות בלהחזיק אותם מעל המים.
יוזמות מהעולם: איך מורידים את המשקל מהכתפיים שלכן?
במקום לצפות מהמורה להיות "סופרוומן", ישנם מקומות בעולם שהבינו שהפתרון חייב להיות מערכתי. הנה כמה דוגמאות מעוררות השראה:
- מודל "The Flourish Project" (בריטניה): פרויקט המבוסס על ההבנה שמורים עמוסים מדי מכדי להוביל תהליכים רגשיים עמוקים לבדם. הם שולחים מנחים חיצוניים שמעבירים סדנאות חוסן. התוצאה? המורה מפסיקה להיות ה"מנהלת" של האירוע והופכת לצופה. היא מקבלת הזדמנות לראות את התלמידים שלה בסיטואציה אחרת ולנוח מהצורך להחזיק את הכיתה לבד. (מקור: The Flourish Project).
- תנועת "בתי ספר ללא טלפונים" (ארה"ב): שינוי תרבותי שאימץ מדיניות של "ארונות טלפונים" בתחילת היום. בתי הספר דיווחו על ירידה דרמטית ברמות המתח של המורים – פתאום, המורה לא צריכה להיות "שוטרת קשב". המרחב חוזר להיות אנושי.
- "Creative Wellbeing" (לוס אנג'לס): יוזמה המשלבת אמנים בתוך בתי ספר. המודל מבוסס על סדנאות תיאטרון ואימפרוביזציה שבהן התלמידים מציפים את הבעיות בעצמם. המורה נוכחת שם כמשתתפת או כצופה, מה שמאפשר לה לעבד את החוויות בלי הנטל של הובלת הדיון הרגיש.
להישען לאחור לרגע
המציאות החדשה בבית הספר היא לא "תקלה" שלכן, אלא תוצאה של עולם טכנולוגי שרץ מהר מדי. הדרישה ממחנכת להיות גם אשת טיפול וגם אשת הישגים היא דרישה שוחקת.
אנחנו ב**"שמש מופעים וסדנאות"** מבינות את כובד המשקל שמונח על הכתפיים שלכן. לפעמים, כדי להציף את הנושאים הבוערים באמת – הטכנולוגיה, הבדידות, הלחץ החברתי – צריך כלי אחר. כזה שעוקף את ההתנגדויות ומציב להם מראה בצורה חווייתית.
אנחנו מזמינות אתכן לקחת נשימה, להישען לרגע לאחור, ולתת לנו להוביל את התהליך. במופעים ובסדנאות שלנו אנחנו מעבדים את המורכבות הזו יחד עם התלמידים, נותנים מקום לרגשות ומייצרים שיח אמיתי, כדי שאתן תוכלו פשוט להיות שם איתם – בלי הצורך "לנהל" את האירוע.
המענה לשאלה "מי שומר על המורות?" נמצא לעיתים ביכולת לחלוק בנטל. כשאת מאפשרת לגורם חיצוני להוביל את התהליכים הרגשיים המורכבים, את לא רק נותנת לתלמידים שלך מקום לעבד את מה שעובר עליהם – את יוצרת לעצמך את מרחב ההגנה שאת זקוקה לו כדי להמשיך לעשות את העבודה החינוכית שלך בצורה הטובה ביותר, להשפיע ולהוביל, בלי להישחק.
