אז מה שלומך חברה שלנו? כבר יצא לך לקחת רגע לעצמך היום?
אנחנו, הנשים, אלופות ביכולת שלנו לדאוג להכל. לתקתק, לנהל, לפתור בעיות ולהחזיק את כל החוטים בידיים שלנו. אנחנו מצטיינות בנתינה ובדאגה לכולם – לבני הזוג, לילדים, לחברים, לעבודה, לבית. וכשכל זה קורה, יש נטייה לשכוח מישהי אחת מאוד חשובה: נכון מאוד. ניחשת יפה.
כמה פעמים אמרת לעצמך "לא"? לא למנוחה. לא לרגע של שקט. לא לזמן שהוא רק שלך, בלי להרגיש צורך להסביר או להתנצל? כמה פעמים הרגשת שאם את לא בעשייה מתמדת, את לא "מצדיקה" את עצמך? כמה פעמים ויתרת על הזדמנויות? על הלימודים ההם שרצית להתחיל או על הטיפול שהרגשת שאת זקוקה לו או על החופשה הזאת שתאוורר אותך ותמלא לך מצברים?
האם את חיה ברגע?
החיים שלנו מלאים ברשימות של מטלות בלתי נגמרות – עבודה, זוגיות, סידורים, ערימות של כביסה, הילדים שצריך להסיע או להחזיר. הכל חשוב, אבל רגע. סטופ כיבוי אישור. איפה את? איפה רגע של שקט שהוא לגמרי שלך? ברגע שאנחנו אומרות "כן" לכולם ולכל מה שמסביב, לעיתים קרובות אנחנו אומרות "לא" לעצמנו.
למה זה קורה לנו?
לרובנו יש תפיסה בראש של האישה המושלמת אליה אנחנו שואפות להפוך. שאיפה סיזיפית ולא מציאותית. מדובר בצורך עמוק בלתי נשלט ולרוב גם בלתי מודע. מחקרים מראים, כי כבר בגיל שש בנות סבורות שהן פחות חכמות מבנים ומכאן מתחילה הדרך בה הן ינסו שוב ושוב לרצות את החברה, להוכיח את עצמן, להראות כמה הן טובות, חרוצות ומוצלחות, על אף שבפנים, אולי עד יומן האחרון, הן לא יאמינו בכך.
טרגי, לא?
נקודת הפתיחה של חיינו מתחילה עם אמונה מגבילה עתיקה המספרת שאנחנו לא מספיק טובות כפי שאנחנו, למעשה מדובר בתסמונת נפוצה: תסמונת המתחזה. היא זאת שגורמת לנו לרצות להיות הגרסה הכי טובה שלנו בכל אספקט, ואנחנו גם מגיעות להישגים מרשימים בזכותה, אבל אנחנו כמעט אף פעם לא עוצרות להריח את הורדים. קשה לנו לפרגן לעצמנו באמת, ולהרגיש שהצלחנו בזכות עצמנו. אנחנו מוכרחות להצדיק את הקיום שלנו ע"י עשייה מתמדת. שאיש לא יוכל לכנות אותנו "בינונית בתחומה", או "אמא גרועה".
אומרים "הבא להורגך השכם להורגו", אז אנחנו מקדימות, ומוסיפות לעצמנו עוד ועוד משימות בתחומים שונים, רודפות אחרי הזנב של עצמנו ויוצרות במו ידינו הרים, חומות ואוקיינוסים של עומס מנטלי. יש ימים בהם אנחנו על זה ויש ימים ימים בהם אנחנו פשוט קורסות. צונחות מותשות לתוך התחושה המוכרת של הכישלון, מתבוססות ברחמים עצמיים, רגשי הנחיתות זורמים לנו עמוק בדם, מתחברות שוב לילדה בת השש שאומרת לנו "אמרתי לך". ואם זה לא מספיק, מצטרף גם הזעם על שאר בני הבית בגין חלוקה לא שוויונית וחוסר יוזמה מהצד שלהם.
אז יש את האמונה המגבילה מהילדות ויש את המציאות המשקפת לנו את ההוכחה, אז איך לעזאזל נוכל לצאת מהמעגל הזה ולהגיד לעצמנו כן?
בכלל מגיע לנו?
התשובה היא תמיד: כן
אם את קוראת את זה עכשיו אז את בטח כבר מזמן לא בת שש. ואם הצלחת להזדהות עם מה שנכתב עד לכאן את כנראה רוצה להרגיש טוב יותר לגבי עצמך אבל לא יודעת איך לשנות את דפוסי המחשבה הישנים שטמונים אצלך כל כך עמוק במערכת.
העניין הוא כזה: להגיד "כן" לעצמך זה לא אנוכיות, אלא חיוניות. זה הדבר שמאפשר לך להיות חיובית שמחה ומלאה יותר, לא רק עבורך אלא גם עבור כל מי שנמצא בחייך. זה להגיד "כן" לרגע הזה, לרגע שלך. זה להגיד כן לגבול שאת מציבה כדי להגן על הנשמה שלך. ללמוד לשים את המטלות והעומס בצד ופשוט- להיות. ליהנות ללא שום רגשות אשם. להיות חופשייה כל יום מחדש. אנחנו מתרוצצות ממקום למקום ממטלה למשימה כי כך אנחנו חושבות שנהפוך לגרסה הכי טובה שלנו. אבל האמת היא, שאם נעצור ונרשה לעצמנו לנשום עמוק ,נוכל להתחבר לעצמנו באמת, להנות מהנוף, להוקיר תודה ולהעלות את רמת החיים שלנו ושל הסובבים אותנו.
ללמוד מאלתור: תגידי לעצמך כן
אז איך נעשה את זה תכלס? חמישה עקרונות. הייתי אומרת פשוטים אבל להתמסר לשינוי ולצאת מאזור הנוחות זאת אף פעם לא חוויה פשוטה. מה היא כן? מתגמלת, מצמיחה ומשחררת.
- הקשבה
כל העניין באלתור הוא קודם כל להיות בהקשבה. הקשבה פנימית. הקשבה מחוברת למחשבות, הרגשות, היצרים והצרכים שלך. פני לך זמן מוגדר ללא הפרעות שכל כולו מוקדש להקשבה עצמית ולהרהור: איזה הרגלים הם טובים עבורי ואיזה פחות? איפה אני על אוטומט? מה אני עושה שהוא אולי בזבוז אנרגיה? האם אני בחיבור רגשי? יש שאיפות שהייתי רוצה להגשים? מה מונע ממני לעשות את זה? כל המחשבות האלו יכולות להציף, לבלבל וגם להכאיב. נסי לא לברוח אלא לשהות שם. את המסקנות או התהיות מומלץ לעלות על הכתב כדי לתת להן תוקף. כל דרך לגיטימית: כתיבת דפי בוקר או יומן אישי, יצירת לוח חזון, פתק דביק במקום בולט או כל פתרון יצירתי שיתאים לך. ואם את מוצאת את המשימה מאתגרת מדי היעזרי בתמיכה: טיפול רגשי או שיחה אחת עם חברה טובה יוכלו לעשות לך סדר בראש ולהתחיל להניע את התהליך.
- להגיד לעצמי "כן"
בואי נעצור לרגע ונחשוב – מתי בפעם האחרונה הרגשת חופשיה באמת? החופש הזה מגיע כשאת נותנת לעצמך רשות. רשות לנוח. רשות לצבור חוויות טובות. רשות להיות שמחה. להגיד לעצמי "כן" זה לאפשר לעצמי להגשים את אותם מאווים שגיליתי כשהקשבתי פנימה. לא תמיד אפשר להגשים הכל בבת אחת, אבל אפשר להתחיל בצעדים קטנים ובטוחים. אם זה לקחת זמן מוגדר רק לעצמי פעמיים בשבוע בבקרים, אם זה להתאמן על לשבת ולנוח על הספה ולהצליח להנות מבלי להרגיש אשמה, אם זה לתכנן לעצמי חופשה עם חברה והפעם לא לבטל או לדחות אותה כי "זה פחות חשוב", או להתחיל סוף סוף לעבוד על הספר שתמיד רצית לכתוב ולא היה לך אומץ. להשתדל בכל רגע מערער- לזכור להגיד לעצמי "כן". זאת עבודה קשה, כי אנחנו לא חיות בוואקום ויש לנו הרבה אחריות על הכתפיים, אבל שם בדיוק, בשיא העומס, במחשבות על מה שצריך לקרות עוד שעה או על רשימת ה“To-Do” שלא נגמרת, זה המקום שבו אנחנו צריכות להתרגל לפנות מקום לעצמנו, להיות בכאן ועכשיו.
שלב שלישי- להוסיף ו..
ברגע שהצלחתי להיכנס לשגרה בה אני קשובה ומאפשרת לעצמי להרגיש סיפוק, אני מפויסת ושלמה יותר ולכן פתוחה להגיד "כן" גם לסביבה שלי. יש לי משאבים של אנרגיות אותן אני יכולה להפנות לחברות, למשפחה ולעבודה לא כי אני חייבת ואלה המשימות שלי, אלא מתוך מקום נינוח, אוהב, חיובי וסקרן. אני פנויה לדיאלוג ויש לי אמביציה לתת מעצמי. התקשורת והגישה שלי כלפי חוץ חיובית. השינוי הזה, הקטן לכאורה, יוצר גל של חיוביות ויצירתיות ומעלה את רמת החיים בכל האספקטים: מצב הרוח, מערכות היחסים, הפרודקטיביות בקריירה ועוד.
שלב רביעי- לקפוץ למים
המצב הקשוב והחיובי מאפשר לי בסיס יציב לפתח תעוזה. אני מספיק אמיצה להגיד כן להצעות שאולי פעם הייתי מסרבת להן מתוך חוסר ביטחון והרגלים של ויתור עצמי. אבל היום, אפילו שאני חוששת, אני קופצת למים ומתנסה. גם אם זה לא בול מה שדמיינתי, גם אם זה בערך, גם אם אולי אכשל. איך אדע אם לא אנסה? אני ממצה את הרגע, אני יודעת שלא משנה מה יגיע, אני שם, לחקור ולפתוח את המתנות שהיקום יניח בפתח דלתי. כל הזמנה למפגש יכולה להוביל להצעת עבודה או חברות נפלאה, או רגע קטן אך משמעותי אותו ננצור לנצח. זה הזמן להשתחרר, לבטל היסוסים והתנגדויות ופשוט לקפוץ למים ולהגיד "כן" להזדמנויות ולחוויות חדשות.
שלב חמישי- קיל יור בייבי
כן, כותרת קשוחה. אבל זה לא מה שאת חושבת- תישארי איתי רגע. ע"פ תורת האלתור אנחנו נקשרות לרעיונות שרקמנו בראש כאילו היו התינוק שלנו. עד כדי כך. במצבים מורכבים כאשר הרעיון שלנו אינו תואם את המציאות, ההמלצה היא, בלי לחשוב בכלל, להרוג את הרעיון שלך תיכף ומיד ולהתמסר למציאות כפי שהיא ברגע הזה. רק ככה אפשר להמיס התנגדויות ולהתקדם. אז אם פתאום מתגנבות לך מחשבות באמצע היום שלא מגיע לך כל הטוב הזה, או שאת לא מספיק טובה או שאת בכלל מתחזה. פשוט תהרגי אותן. הן לא המציאות. הן רק מחשבות שנקשרת אליהן. ומיד אחר כך מומלץ להרים לעצמך עם משפטים שיחזקו אותך. אם אין לך בשלוף כדאי לעלות על הכתב תכונות שאת אוהבת בעצמך או רשימת הישגים אליהם הגעת. את תופתעי לגלות כמה את בעצם מחבבת אותך ואפילו גאה בעצמך.
האישה של 2025 – חיה בלי להתנצל
האישה של 2025 היא אישה שלא מתנצלת על הקיום שלה. היא לא מרגישה צורך להוכיח שום דבר, אלא עושה מה שטוב לה, מתוך מקום שלם ומפויס. היא יודעת שמגיע לה – לא כי היא הרוויחה את זה בעשייה, אלא כי היא פשוט קיימת. היא כאן ועכשיו, חופשיה לבחור את הרגעים שלה, להנות מהם ולחיות אותם במלואם.
אז ביום האישה הזה, עצרי. תנשמי עמוק. ותשאלי את עצמך – מתי בפעם האחרונה אמרת לעצמך "כן"?
