אולי צמד המילים הכי מעצבנות בתקופה הזו, גם 'בתקופה הזו' זה צמד בלתי נסבל אבל אין מה
לעשות זו באמת התקופה הזו. ויש מעין תחושה של חוסר אונים באוויר. כמה היינו רוצות שהכל יעצור מלכת כי באמת לא ברור איך העולם ממשיך להתקיים אחרי כל זה, איך השמש זורחת והציפורים מצייצות והעולם פשוט כמנהגו נוהג. והשיתוק שאפף את כולנו בהתחלה לאט לאט מתחיל להתפוגג,לא כי אנחנו רוצות אלא כי אין ברירה. הילדים רעבים וצריך להכין להם צהרים ולעשות כביסה וללכת לעבודה.
אז עושים כי חייבים. ומה עם הדברים שלא חייבים? התחושה היא שמה שלא חייב- אסור.
אסור לראות טלוויזיה שהיא לא חדשות, אסור ללכת לקניון לקנות בגדים, אסור לשתות קפה בבית
קפה ואסור ללכת לחדר כושר (יכול להיות שזה סתם תירוץ שלי) ולמה? בגלל הייסורי מצפון. אם לא
הייתי שם בסבל הנורא הזה אני חייבת לסבול איכשהוא, כדי להזדהות, כדי להרגיש חלק, כי אנחנו עם אחד, ואם כואב לחלק אחד כואב גם לנו.
ואחרי זה מגיע גם ה'ביחד ננצח' שזה צמד מילים שבהתחלה היה מחזק ואז הפך גם הוא לבלתי נסבל וכל המצב הח*** הזה גרם לי לחשוב הרבה והבנתי שגם הקפה וגם החדר כושר הם גם חובה. כן,כן אפילו הסדרה בנטפליקס במקום החדשות- זה גם חובה. ואז הבנתי, הבנתי למה דווקא עכשיו, כי בתכלס אם לא עכשיו אז אימתי? אם לא נילחם בשבילנו אז בשביל מי החיילים הגיבורים שלנו ילחמו? וזאת לא רשות -זאת חובה.
אנחנו חייבים לשמור על הצוות שלנו מפוקס, מתקשר, משתף פעולה אחד עם השני- פשוט עובד כדי
שהחברה שלנו לא תקרוס- זה לא פחות מחלק מהמאמץ המלחמתי. באמת.
אנחנו חייבים לשמור על הילדים שלנו שפויים, על סדר יום, על צחוק וכיף של ילדים. זה חלק
מהמאמץ המלחמתי.
אנחנו חייבים לשמור על אחדות הקהילה שלנו, על עזרה הדדית בשעת הצורך וגם על קירוב ואחדות
גם אם זה אומר לצחוק ביחד. כן כן לצחוק. גם זה חלק מהמאמץ המלחמתי.
איך לעזאזל נעשה את זה?
בשתי מילים: פעילויות גיבוש
בקצת יותר מילים:
כולנו כבר יודעים שאחד הדברים הכי חשובים למנהלים זו תחושת הביחד, צוות העובדים צריך
להרגיש שהוא עובד יחד למען מטרה משותפת. כדי להגיע לתחושה הזאת צריך להתאמץ ואף לתחזק
אותה כל הזמן, לכן אנחנו רואות פעילויות גיבוש והפי האוור מציפים את החברות והארגונים בארץ
ובעולם. אפילו שמדובר בהוצאה כספית שהמנהלים אינם מחוייבים לה- הם בכל זאת בוחרים לצעוד
בדרך הזאת כי החשיבות האינטגרלית בפעילויות האלה ברורה להם.
אז כן, דווקא עכשיו, כשאנחנו במצב מלחמה, וגם אנחנו נלחמים כדי להשאיר את העסק חי ועובד, כן
צריך להילחם ולהביא פעילויות גיבוש- ואני אומרת אפילו יותר מבדרך כלל.
עכשיו תגידו לי שזה לא מתאים בזמן הזה, כשיש הרוגים ופצועים וחטופים לעשות סדנת שוקולד.
ואני אגיד לכם שתעשו מה שמחזק את הצוות שלכם. (אין כל קשר לעובדה שכותבת המאמר נפלה
לאכילת שוקולד רגשית מאז פרוץ המלחמה).
הנה עוד כמה אופציות לפעילויות מחזקות לצוותים:
התנדבות: אין יותר מגבש מלהתנדב ביחד. רק תחשבו על כל צוות העובדים שלכם קוטף מלפפונים,
ממיין בגדים או פשוט מבקר בבית מלון ומדבר עם המפונים. התנדבות היא לא רק מטרה נעלה אלא
היא גם קונצנזוס- אין מי שלא יתחבר ואין מי שינסה להתחמק ממנה (אגב, גם מסדנת שוקולד אני לא מכירה מישהו שיתחמק) התחושה של העשייה הטובה והמבורכת ביחד היא מגבשת באופן מעצים. והיא תמשיך לגבש גם אחר כך, הצוות ידבר על החוויה הזו הרבה זמן כי מדובר בחוויה חזקה והם חוו אותה ביחד.
יוגה: אז אחרי שהתנדבתם צריך גם משהו לחיזוק עצמי. וכמישהי שלא סובלת ספורט אבל מבינה
שאין ברירה ושכן יש קשר בין גוף ונפש, קלטתי שהיוגה מציעה משהו אחר. אין פה משהו אפ אנד
הפי, יש פה חיבור עמוק. איך המורה שלי ליוגה אומרת? תודעה שקטה. ותגידו לי מי לא צריך תודעה שקטה בימים האלה. אז נכון שכל אחד יכול לדאוג לעצמו לשיעורי יוגה. אבל אין לכם מושג מה זה יעשה לעובדים שלכם אם באמצע היום (כן כן ממש באמצע) יהיה שיעור יוגה, ככה להירגע ולחזור עם אנרגיה מחודשת להמשך היום. דרך אגב מה שעוד יעזור לתחושה שלהם זה התחושה שמקום העבודה דואג להם, יש פה מישהו שמבין את השעה הקשה ומרגיש ורואה אותם. כמה זה לא מובן מאליו.
פעילויות שחרור: אוף כמה שלא בא לנו להשתחרר עכשיו.. כולנו רוצים להיות קפוצים ודרוכים
וכואבים.. אבל זמן מלחמה זוכרים? אז נלחמים עכשיו. וצוות שהוא קפוץ לא באמת מצליח לתפקד,
זה גורם לחוסר סבלנות, עצבנות והתבודדות ובסופו של דבר ירידה ברמת התפקוד בעבודה ושלא
נדבר בכלל על עבודה ביחד או שיתוף פעולה. וכאן אנחנו מציעות את הסדנאות והסימולציות שלנו:
סדנאות אלתור
מי שקרא כאן בבלוג קצת או שהתנסה באיזה סדנא או שתיים יודע שהכלי הראשון הוא להגיד כן.
פשוט לקבל את הסיטואציה. במערכון מאולתר זה אומר שאם השחקן שאיתי קורא לי 'אבא' בתחילת
המערכון אני חייבת להגיד 'כן' ולקבל את העובדה שאני אבא עכשיו. ככה במקום העבודה או בכל דבר אחר בחיים וכך לצערנו גם עכשיו. אנחנו חס וחלילה לא אומרים כן למה שקרה. ממש לא. אבל אין לנו ברירה אלא לקבל את מה שעכשיו. הרי לא יעזור אם נעצום עיניים נתעלם או נתפלל שזה לא קרה (הלוואי אוי כמה הלוואי) זה קרה וזה נורא ועכשיו זה עכשיו וצריך לקבל את מה שקרה ולראות איך מפה אני מוציאה את הצוות שלי למקום טוב.
בסדנאות שלנו נלמד את תורת ה'כן ו..' ונראה איך אפשר להשתמש בה ביומיום ובמצבים מורכבים כמו אלה. וגם נאלתר מערכונים ונצחק, כן נצחק. כי צחוק משחרר והומור מרפא. וכולנו צריכים ריפוי עכשיו.
סימולציות
המצב החדש הזה הביא התמודדויות אחרות, סיטואציות שלא נפגשנו מולם. גם בתוך מקום העבודה,
בין בלקוחות או בין הצוות, באמת שלא חסר. דרך נוספת להתמודד עם הסיטואציות האלה היא
סימולציות. לפעמים אנחנו לא מבינים מה הקושי או איך להתמודד עם משהו עד שאנחנו לא רואים
אותו מול העיניים שלנו. בסימולציות שלנו נקבע איתכם מראש את התרחישים המדויקים שבהם תרצו לגעת ונפגיש אותם עם הצוות. נדון ונפרק את הקונפליקטים כדי לצאת טובים יותר ומחוזקים יותר.
כי זה מה שאנחנו צריכים להיות עכשיו.
טובים יותר ומחוזקים יותר
עם ישראל חי
