אם נכנסת לקרוא את המאמר הזה כנראה יש בך רצון להוכיח את עצמך, להגיע להישגים ולהתקדם רחוק בקריירה. כמעט כל אחד מאיתנו רוצה לבלוט בצוות. להיות זה שמנבאים לו עתיד זוהר, זאת שכולם אומרים עליה “אי אפשר בלעדיה”. הרצון להצטיין ולהיות הכי טובה הוא טבעי ובעידן הדורשני שלנו, שמקדם מצוינות בכל תחום (לא תמיד באופן בריא לנפש האדם, יש לציין), יש תחושת משמעות עמוקה כשאנחנו מרגישים שאנחנו ממש טובים בעבודה שלנו ומקבלים על כך הערכה מהסביבה.
אבל כאן נכנס הקונפליקט העדין: איך אפשר לזרוח ולהביא את עצמנו במלוא העוצמה וגם להישאר חלק מקבוצה שעובדת יחד, משתפת פעולה ומתקדמת כמקשה אחת? האיזון הזה בין הישגיות אישית לבין סולידריות צוותית הוא לא פשוט בכלל.
הרבה אנשים נופלים לאחד משני הקצוות: מצד אחד נוטים להיות הישגיים מדי, שתלטנים, לרוץ קדימה בלי להסתכל לצדדים. זה אולי לפעמים יכול להביא תוצאות אישיות, אבל מהר מאוד יוצר אנטגוניזם, תחושת תחרותיות מוגזמת ואפילו דימוי של “זה שדורס את כולם בדרך למעלה”.
ומצד שני, יש את מי שבולמים את עצמם. מוותרים על רעיונות טובים, מפחדים לנקר עיניים או לעורר קנאה, מרגישים אשמים כשהם מצליחים. הם מצמצמים את עצמם כדי לא להפריע לאחרים ומשלמים על כך מחירים כבדים בקריירות שלהם.
אז איך אפשר גם להיות הכי בולטת והכי טובה במה שאני עושה וגם להיות שחקנית קבוצתית, לקדם הישגים צוותיים ולשמור על יחסים בריאים עם הקולגות שלי?
אם תשאלו אותנו יש לכולנו כמה הרגלים מעכבים ששווה לשחרר.
טכניקות אלתור פשוטות יוכלו לעזור לכם לשחרר דפוסים מעכבים, להביא את עצמכם עד הסוף, מבלי לדרוס אחרים ובאמת להצליח להיות חלק מצוות זורם ומחובר מבלי להיעלם בתוכו.
רוצים להבין איך אימפרוביזציה יכולה לעזור לנו להפוך לשחקנים המנצחים בצוות?
קבלו חמישה הרגלים ששווה לשחרר :
-
להפסיק להתעלם – ולהתחיל להקשיב באמת
במופע מאולתר כל שחקן חייב להיות על הקצה, דרוך וקשוב. כי אם הוא מפספס אפילו שנייה, הוא עלול לענות לשאלה שלא נשאלה, או להגיב לסצנה שכבר מזמן התפתחה לכיוון אחר. זה נשמע קומי, אבל האמת? זה בדיוק מה שקורה גם בעבודת צוות. ברגע שאנחנו לא באמת מקשיבים, אנחנו פשוט מפספסים את המשחק. לא כסוליסטים ולא כחברי קבוצה.
הקשבה בצוות היא הרבה מעבר ל"לשמוע" את המילים. היא אומרת להבין את מה שמתחת לפני השטח,את הסאבטקסט, את הצרכים הארגוניים, את הלך הרוח בחדר ולהגיב מתוך רגישות ואחריות. זה לראות את התמונה הגדולה. למשל, אם אני רצה עכשיו עם יוזמה יקרה דווקא בתקופה של קיצוצים, אני אולי נראית מלאת אנרגיה ויוזמה אבל גם עלולה לצאת מנותקת. ואם הקולגות שלי מעלים רעיונות ואני ממהרת לבטל אותם בלי לתת להם צ’אנס אני סוגרת את הדלת לתקשורת אמיתית ויצירתית.
זה לא מייצר קרקע לצמיחה. לא לי ולא לצוות.
מה כן? לתרגל הקשבה חיובית. להקשיב עד הסוף, לנסות באמת להבין את האדם שמולי, ומתוך המקום הזה להוסיף את שלי. והנה טיפ קטן שאנחנו משתמשות בו לא מעט: לפני שאתם נכנסים למשרד, הזכירו לעצמכם: היום אני בא להקשיב, לפרגן, לראות את האחרים. תופתעו לגלות כמה מהר הדינמיקה משתפרת!
והבונוס? ההקשבה הזאת תחזור אליכם. רעיונות שלכם יתקבלו בזרועות פתוחות, תרגישו פחות תסכול, ותמצאו את עצמכם מתקדמים עם תמיכה מלאה של הצוות. אנחנו קוראות לזה "הקשבת הלב" – לקולגות, לסיטואציה, וגם לעצמי. ממנה מתחיל מרחב יצירתי אמיתי, כזה שאפשר לצעוד בו יחד רחוק.
2. להפסיק להתלונן – ולהתחיל לחשוב ב"כן ו…"
הבוס לא אישר את התקציב? יש בלאגן בפרויקט? מישהו הבריז מהמשמרת? לגיטימי שנתבאס, אבל התגובה שלנו למצב היא שתקבע את האווירה בצוות.
באלתור, הכלי המרכזי הוא "כן ו…" , כלומר לקבל את מה שקורה (גם אם הוא לא אידיאלי) ולבנות עליו משהו חדש. למשל סצנה בה השחקנים צריכים לקפוץ בין סגנונות המשחק לפי הז'אנרים שהמנחה מנחית עליהם: קומדיה, טלנובלה, סרט אימה, מדע בדיוני ועוד'.. תוך כדי התמסרות לשינויים, השחקנים נדרשים לשמור על הדמויות ולקדם את אותה העלילה.
נשמע מוכר?
זו לא סתם טכניקה להצגה זה כלי מנהיגותי. אנחנו תמיד נשאף לדחוף קדימה את עצמנו ואת הצוות דרך כל שינוי, בלת"ם או משבר. במקום להגיד "למה זה קרה לי", אפשר לשאול: מה עכשיו? מה אפשר לעשות עם מה שיש?
אם נאמץ את האנרגיה הזו ניתפס כמי שלוקח אחריות, רואה את טובת הכלל, ויודע לצמוח גם ממצבים מורכבים.
אבל "כן ו…" זה לא רק דרך לצאת ממצבים קשים – זו הוויה. אם נבוא עם אנרגיה חיובית יומיומית, נפרגן לקולגות, נריע להם על הצלחות ונציע מילה טובה בלי לחשוב פעמיים נבנה צוות חזק יותר. כזה שנעים בו. כזה שירצו להישאר בו.
במידה ואתם לא מרגישים מחוברים לקולגות שלכם, נסו לשנות את נקודת המבט, להתבונן בהם בעיניים טובות, למצוא את החוזקות שלהם או את נקודות ההשקה ביניכם ומתוך המקום הזה – לחזק אותם מכל הלב. וכשאתם אלה שמרימים את כולם, יראו בכם כשחקנים מובילים. אנשים שנעים לפנות אליהם, להתייעץ איתם, לשתף אותם.
אם תמשיכו בעקביות לשמור על אווירה חיובית, לאתר את היתרונות בכל סיטואציה, להרים את הקולגות שלכם ולפרגן להם ממקום אמיתי – בבוא הזמן , הקרדיט גם יחזור אליכם. גיב אנד טייק בייבי.
3. לשחרר את "הנחמדה של הצוות" ולהתחיל לשים גבולות
בעולם האלתור הכלי הכי משמעותי הוא הכן ו.. כשהרציונל הוא להגיד כן להכל – חיוביות מקדמת יצירתיות. אבל מה קורה כשמישהו עובר את הגבול ומנצל את החיוביות שלנו? מה קורה כשאנחנו אלה שמרגילים את הסביבה לכך שזה בסדר? מרוב כן לאחרים לא נשארת לנו אנרגיה לקדם את ה"ו" שלי?
על הבמה, אם יהיה שחקן אחד שהוא זה שיכתיב איך הסצנה מתפתחת והשחקן השני רק יבצע ויסכים להכל, הסצנה לא תוכל להמריא. קסם האלתור מתחולל בסינרגיה. במקום המופלא הזה בו השחקנים מחזיקים מרחב יצירתי של הקשבה מלאה, בלי אגו ומאפשרים אחד לשני לפרוח בהדדיות.
צוותים טובים מגבים אחד את השני, זה ברור. אבל כשאת תמיד זו שאומרת כן, לוקחת עוד משימה, תמיד זמינה, תמיד מתגייסת, זה מתכון לשחיקה. ברגע שנדע לומר לא בנועם ולהציב גבול ברור כך נוכל לכבד את עצמנו, ויגדלו הסיכויים שגם אחרים יכבדו אותנו יותר.
לפעמים אפשר לחרוג מהגדרות התפקיד. זה קורה. כולנו עושים את זה מדי פעם. אבל כשזה הופך לברירת מחדל, משהו בתפקוד הצוותי מתעוות.
לשים גבולות ברורים ,ולהגיד לפעמים לא ,זה לא אנוכי. זה להגיד לעצמי כן. זה מראה על סנטר פנימי חזק, על אסרטיביות, על שיקול דעת. כל מה שהופך אותך לשחקנית מנצחת בצוות.
דוגמה פשוטה להצבת גבול בצורה מכבדת יכולה להיות כזו:
חזי: "האם תוכלי לקחת גם את הדוח של יום חמישי? את תמיד עושה את זה כל כך טוב."
תגובה תקיפה אך נעימה: "בעיקרון קבענו שנדב הבת אחראית על הדוחות, נכון? אם יש איזושהי בעיה, אולי אפשר לשבת רגע ולהבין למי ניתן להעביר את זה או שנעשה רוטציה? בואו נקבע משהו ברור. כרגע אני בעומס גבוה ולא אוכל לקחת את זה, אבל אני בהחלט זמינה לעזור לחשוב יחד על פתרון."
התגובה הזו לא רק שומרת על הגבול שלך, אלא גם משדרת אסרטיביות, אחריות וכבוד הדדי ומסמנת אותך כשחקנית משמעותית ומובילה בצוות.
4. להפסיק לרמוז ולהתחיל לתקשר ברור
"היא הייתה אמורה להבין לבד", "ברור שהכוונה שלי הייתה…", "לא צריך להסביר, זה מובן מאליו". אז זהו, שלא. עבודת צוות טובה נשענת על תקשורת ישירה, פשוטה, אנושית. אם יש לי רצון, צורך, קושי או חלום, אני צריכה להגיד אותו. לא לחכות שיבינו אותי דרך שתיקות ארוכות או מבטים דרמטיים.
במופעי אימפרוביזציה, מי שלא מדבר ברור פשוט יוצא מהמשחק. כי שותף לסצנה שלא מבין מה אתה רוצה לא יוכל לזרום איתך. קהל שלא מבין מה הוא רואה או מה הוא מרגיש – לא נהנה מהמופע. שחקנים מאלתרים נדרשים להיות כמה שיותר ספציפיים כדי לתאר את הסיטואציה, הם נכנסים לפרטים הכי קטנים: מקום ההתרחשות, שעה, רגש מוביל של הדמות, טיב מערכת היחסים בין שתי הדמויות, כינויי החיבה שלהם וכן הלאה וכן הלאה.. ככל שהשחקנים משתפים יותר פרטים כך העולם שנברא על הבמה הופך לברור ומוכר יותר וזה מה שיוצר את החיבור וההנאה בקרב הצופים.
ככה בדיוק גם בצוות. כשאנחנו מדווחים, משתפים, מדברים על העשייה ולא מחביאים תחושות – נוצר אמון. וזה הבסיס לכל שיתוף פעולה אמיתי. אז כשאתם מתחלקים למשימות תהיו ברורים, תעברו על הדקויות ,כך תימנעו מאי הבנות. אבל חשוב לשים לב: להיות ספציפיים לא אומר לעשות מיקרו-מנג'מנט. צריך לדעת לתת לקולגות גם מרחב פעולה, מקום ליצירתיות, ולאפשר להם להביא את הדרך והסגנון שלהם כל עוד יש הבנה משותפת לגבי היעד.
ומה קורה אם ביצעתם חלוקה ותיאמתם ציפיות ועדיין הדברים לא עובדים? ממשיכים לשמור על שקיפות וספציפיות.
ניקח לדוגמה מצב רגיש: אתם עובדים על פרויקט, ויש עיכוב כי אחד מחברי הצוות לא עמד בזמנים. אפשר להגיד לו: " חזי אנחנו כבר פספסנו את הדד ליין להגשה, כולם מחכים רק לך" וזה כנראה ייצור מתח והתגוננות.
אבל אפשר גם אחרת:"חזי, תגיד ראית שאנחנו בעיכוב עם ההגשה? והחלק שלך עדיין לא מוכן, נכון? רוצה לעדכן אותי אולי על הקשיים? אולי נוכל לחשוב יחד איך להדביק את הפער או לעדכן את מי שצריך?"
הניסוח השני לא רק מכבד את הקולגה, אלא גם מציע שותפות לפתרון בגובה עיניים. זו תקשורת ברורה שהיא גם אפקטיבית וגם אנושית עם דגש על ספיציפיות – מרכיב חיוני להצלחה בשיתופי פעולה.
5. לשחרר אחיזה ברעיונות – ולהתחיל להרוג את התינוק (כן, ככה אומרים באלתור)
בבקשה אל תהרגו את התינוקות שלכם. אבל את הרעיונות שלכם – כן. לפעמים. “Kill Your Baby” הוא מושג ותיק בעולם האלתור שמתאר את היכולת לוותר על רעיון שהגינו, גם אם ממש התאהבנו בו. למה? ברגע שנולד לנו רעיון במוח אנחנו נקשרים אליו באופן עוצמתי עד כדי כך שלעיתים נתקשה להבחין אם הוא רלוונטי לסיטואציה. אנחנו עלולים לפעול באופן לא רציונאלי, נטו מהרגש. לפעמים מה שנראה לנו מבריק פשוט לא מתאים לסצנה. או שהוא הפסיק להיות רלוונטי, או שמישהו אחר העלה רעיון יותר טוב וכאן יש סכנה להתדרדר לתסכול ולמשחקי אגו.
דמיינו סצנה זוגית. שחקן אחד נכנס לבמה ואומר לשותפה: “מאמי, עברו עשר שנים מאז החתונה שלנו, צריך לחגוג בענק!”. הוא כבר רואה בעיני רוחו סצנה על מסיבת הפתעה נוצצת. איך הוא מקדיש לה שיר עם רקדני ליווי, כבר מדמיין את הכוריאוגרפיה, אבל השחקנית לצידו עונה: “עשר שנים? אבל התגרשנו כבר לפני חמש…”.
עכשיו, הוא יכול להיאחז ברעיון שלו ולהמשיך לדבר על המסיבה, תוך התעלמות ממה שנאמר, מה שיגרום לחוסר נוחות ולבסוף לקריסת הסצנה. או שהוא יכול להרוג את ה”בייבי” שלו, לשחרר את רעיון המסיבה, להיכנס ברצינות לסיפור החדש, ולאמץ את הרעיון סצנה על מפגש טעון בין גרושים: אולי הוא לא השלים מעולם עם הפרידה, חי בהכחשה, אולי הוא רוצה לחזור, או שמדובר בסטוקר, אולי שברון הלב גרם לו לאבד את שפיותו? אם הוא רק יאמץ את הרעיון, יפתח לפניו עולם מלא באפשרויות. אם ימשיך להתעקש, יווצר בלבול ונתק בין השחקנים. אם הוא ישחרר ויבחר לזרום עם הרעיון החדש, הקהל ירוויח סצנה חיה, דרמטית ומפתיעה. דווקא הוויתור על ה”בייבי” שלו יאפשר לסצנה לפרוח.
אותו דבר בדיוק קורה בעולם העבודה. נניח שאתם יושבים בישיבת סיעור מוחות ומציעים רעיון שנראה לכם הברקה. אתם מתחילים לבנות עליו, רואים אותו בבירור, כבר עמוק בפנטזיות אבל אז עולה רעיון אחר שמדליק את שאר הצוות. כאן עולה השאלה: האם להתעקש על שלכם, או לדעת לשחרר?
כשאנחנו לומדים להרפות, לשים בצד את האגו ולהצטרף לרעיון של מישהו אחר אנחנו לא נראים חלשים. להפך. אנחנו משדרים ביטחון. יודעים לזהות הזדמנויות. אנחנו מראים שאנחנו סומכים על הצוות, ויודעים לזרום עם מה שעובד עכשיו.
הוכחה חיה לכך ש"Kill Your Baby” זאת בחירה חזקה ולא ותרנית הוא סטיב ג’ובס: כשהוא חזר לאפל אחרי שהודח מהחברה, הוא לא המציא חזון חדש מאפס. במקום זה הוא לקח רעיונות קיימים של הצוות, זיהה את הפוטנציאל שלהם ופיתח אותם בעזרת הכישרון והעין החדה שלו. דווקא היכולת שלו לשחרר את האגו, לזהות רעיון טוב שלא התחיל אצלו ולהתמסר אליו הייתה חלק משמעותי בהצלחת אפל באותן שנים.
מנהיגים אמיתיים יודעים מתי להוביל ומתי לפנות מקום. דווקא הוויתור על שליטה מוחלטת ברעיון פותח דלת ליותר מעורבות של הצוות, מעלה את רמת האמון ומביא לתוצרים יצירתיים, משותפים ומדויקים יותר. אז חברים, תשתדלו להרוג את התינוק שלכם לעיתים תכופות יותר- יש לכם אישור מאיתנו.
לסיכום
שחקן מנצח בעבודת צוות הוא לא מי שמדבר הכי הרבה אלא מי שמקשיב הכי טוב. לא מי שתמיד עומדת בראש ונלחמת בכל רעיון אלא מי שיודעת להרפות ולזהות רעיונות שיביאו את כולם לרמה הבאה.
אלה אולי נראים הרגלים קטנים, אבל יחד הם יוצרים צוות שחי מתוך חיבור, זרימה וקלילות מה שמאפשר את התנאים האולטימטיביים לצמוח ולהתקדם כאינדוידואל ולהפוך לשחקן המנצח בצוות.
את מי אנחנו מנצחים? אך ורק את עצמנו. את ההרגלים השליליים והדפוסים המעכבים שלנו. אם נצליח לשמור סטנדרט גבוה של תקשורת חיובית ותמיכה הדדית בצוות – הדרך ליעדים האישיים שלנו תיסלל מעצמה.
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים שהמקום שלכם בצוות לא ברור או שההתנהלות שלכם לא משקפת את הווינרים שאתם, תזכרו: לפעמים מה שצריך זה לא עוד סיעור מוחות רווי מתחים, אלא רגע של הקשבה אמיתית. או חיוך. או פשוט להגיד: כן ו… יאללה, בוא נתקדם.
רוצים לתרגל את עקרונות האלתור בצורה חווייתית ומעמיקה? אנחנו כאן לכל שאלה.
