איך הכל התחיל?
כשטומי שלי נולד, אני נכנסתי לדכאון לאחר לידה ארוך וקשה. על פניו נראיתי בסדר. ותפקדתי כמו כל אמא טריה. אבל מבפנים הייתי שבורה. הנפש שלי מתה ואני התפללתי למות כל יום. לא רציתי להיות יותר, הרגשתי מיותרת, מזיקה, אחת שאין לה זכות קיום והיא בזבוז של אויר.
חוויתי משבר זהות אמיתי. לא זכרתי מי הייתי קודם. מה אהבתי, מה רציתי, מה היו החלומות והשאיפות שלי, מה היו הצרכים שלי. הכל נגדע ברגע כי עכשיו אני אמא. ואני כבר לא חשובה. כך הרגשתי. וכשאת אמא וכל האנרגיה שלך הולכת לתינוק שאך נולד, ואת אמורה לספק לו הכל, ועוד להרגיש מאושרת בגלל זה? לא יכולתי. נשברתי. הרגשתי אדם מת מהלך במשך 3 שנים.
לא הרגשתי מאוהבת. הרגשתי מרומה. כעסתי על כך שלא סיפרו לי מה באמת קורה אחרי הלידה.
הבדידות האיומה, העצבות, התחושה שאת משועבדת למשהו ואין לך יותר ישות משל עצמך, רגשות האשם שמגיעים לא משנה באיזו דרך בחרת, החופש שנלקח ממך באחת ואין לך מושג אם ומתי הוא ישוב בכלל.
מה גיליתי
למזלי התברכתי ביכולת מופלאה להתגבר על תחושות מבוכה ובושה. (לא תמיד, אבל בנושא הזה הרגיש לי טבעי לשתף את התחושות שלי.) כשהתחלתי לדבר ולצעוק את מה שאני מרגישה גיליתי סביבי מאות אם לא יותר, נשים שחוות משהו מאוד דומה למה שאני חווה. שמרגישות כמוני ולא הבנתי למה אף אחת לא מדברת על זה. הרי זה כל כך נפוץ בחברה שלנו. דכאון לאחר לידה. אחת מכל 7 תחווה דכאון לאחר לידה, אחת מתוך אחת- תחווה דכדוך שלאחר לידה. למה לעזאזל לא מדברים על זה? על הקושי הזה, על העומס המנטלי המטורף שנוחת על כל אמא באשר היא. בחברה שלנו כיום אנחנו מיועדות להיות אמהות, עם כל מה שכרוך בזה בלי לשאול אותנו האם בכלל אנחנו רוצות את זה.
גיליתי שאני רוצה לדבר על הדברים האלו.
אני לא מתביישת ואני מוכנה להיות קול ופנים לכל אלו שמרגישות כמוני אבל לא רוצות להחשף.
מבחינתי זה חלק מהריפוי שלי לדבר על זה וזו שליחות להיות מסוגלת לעזור לנשים כמוני להרגיש לא לבד.
אז מה עשיתי
הקמתי קהילה.
קהילה לנשים שחוו משבר או דכאון אחרי הלידה, נשים שהאמהות אינה מיטיבה עמן. נשים שקשה להן ורוצות מקום להגיד שקשה להן בלי לקבל שיפוטיות או הקטנה של רגשותיהן.
הקהילה הזו מהווה מרחב קדוש ובטוח לכל אותן נשים שחוו משהו דומה למה שאני חוויתי. וגם לכאלו שלא, ועדיין קשה להן מאוד עם האמהות. עם התפקיד. עם העבודה בפועל.
כתבתי ספר ילדים שמדבר רגשות כתוצאה מהדכאון לאחר לידה שחוויתי. ספר שמסביר לילדים שגם אמא מרגישה בדיוק כמו שהילדים מרגישים. גם אמא בוכה ועצובה פעמים. היה לי חשוב לחשוף צדדים רגישים שקיימים אצל ההורים ולנרמל אותם.
יצאתי עם הרצאה שמספרת את הסיפור שלי. את הסיפור של איך הפכתי לאמא ומה קרה לי בדרך. אני מספרת על הכל- על החיים הנפלאים שהיו לי לפני, על תהליך האבל על חיי הקודמים שחוויתי במשך כל שלוש שנות הדכאון שלי, על ההשלמה והיציאה מהדכאון והעשייה שבאה בעקבותיו. על הקמת הקהילה שאני יודעת לומר שמצילה נפשות. ועל הספר. על היצירה הקטנה הפרטית שלי שהגיעה בעקבות מקום מאוד נמוך ששהיתי בו והפכה ליצירה אופטימית ושמחה ובעיקר מאוד מאוד אנושית .
אז למה יש לי הרצאה על דכאון לאחר לידה?
כי אני חושבת שחשוב לדבר על זה.
נשים לא צריכות להשאר עם תחושת הבדידות לבד. לא צריכות להרגיש לא בסדר ולסחוב שק שלם של רגשות אשמה ולהגיש היחידות בעולם שעוברות את זה. הנושא הזה צריך להיות מדובר יותר וצריך להפיץ אותו ולנרמל אותו בתוך השיח בחברה שלנו. בהרצאה אני נותנת עצות ואפשרויות לגבי איך אפשר לצאת מהדכאון, כל אחת יכולה לקחת מזה מה שיתאים לה. הספקטרום הוא רחב. ואם בהרצאה אני יכולה מנקודת מבטי האישית לתת לאחרות הצצה לעולם הדכאון כדי שהן יוכלו לעזור לעצמן או ליקירותיהן בהמשך, אז עשיתי את שלי.
